כשערך בנקיי את שבועת ההתבודדות לשם התבוננות, באו אליו תלמידים מכל רחבי יפאן. באחת העצרות נתפס תלמיד בגניבה. נמסר הדבר לבנקיי בתוספת הדרישה לגרש את האשם. התעלם בנקיי מן העניין.
לימים נתפס התלמיד במעשה דומה, ושוב התעלם בנקיי לחלוטין. התעלמותו הכעיסה את התלמידים, והם כתבו עצומה שבה הם דרשו את גרוש הגנב, שאם לא כן יעזבו הם כאיש אחד.
לאחר שקרא בנקיי את העצומה, הקהיל את כולם לפניו ואמר להם: "אתם אחים חכמים. יודעים אתם טוב ורע. אם תרצו, יכולים אתם ללכת ללמוד במקום אחר, אבל אח מסכן זה אינו יודע אפילו טוב ורע, מי ילמדנו אם לא אני? אני אחזיק בו, אפילו אם תעזבוני כולכם."
זרם דמעות טיהר את פני האח שגנב. כל התשוקה שהייתה בו לגנוב נמוגה
(האתיקה של הזן)
היכולת להבדיל בין טוב ורע, בין נכון לטעות אינה מובנת מאליה.
גם כשאנו בטוחים כי חקרנו את הנושא על כל רבדיו, לעיתים, אין אנו יכולים לראות מהמקום בו אנו נמצאים את התמונה השלמה.
תמיד עלינו להשאיר פתח לספק, לאחר, לחשיבה שונה.
אסיים בציטוט מדבריה החכמים של בת׳ מנדי קוני
"אין חלומות בלתי אפשריים, ישנה רק הראייה המוגבלת שלנו לגבי מנ שאפשרי"
רק בריאות.
(ג.ו)
